חיה בן נון

 
 זיכרונות מבית סבא / מאת חיה בן-נון

הסיבה,שאינני כותבת על בית אבא ואמא ז"ל,נובעת מכך,שבהיותי בת שלוש נפטר אבי, ואמי נשארה אלמנה עם חמשה יתומים: שלוש בנות ושני בנים. אבי היה הבכור אצל סבי, ר' דניאל השוחט, שהיה אבא לארבעה-עשר הילדים: שמונה בנים ושש בנות ואני, שביתנו היה סמוך לבית סבי, גדלתי עם הדודים והדודות. על משפחה ענפה זו אפשר לכתוב ספר שלם כדי להנציחם. מובן שבמשפחה מיוחדת כזו, ששפעה חום ואהבה, לא הרגשתי את עצמי כיתומה. לפי חישובי הזהיר, מנתה משפחתי כשלוש מאות נפש. ומכל המשפחה הזאת - נשארתי אני השריד היחיד. לכן מוטלת עלי החובה, להעלות קוים לדמותם של סבי, ר' דניאל השוחט וסבתי רחל וצאצאיהם.

סבי היה תלמיד-חכם מובהק, והוא שימש בלוזישט כשוחט, מוהל וחזן. הוא התברך בקולו האדיר והערב, וציבור המתפללים חש, שתפילותיו הנרגשות פותחות את שערי-שמיים לתפילותיהם. סבתי, רחל הייתה מטופלת בארבעה-עשר ילדים. אין פלא, שיום העבודה שלה התחיל בארבע לפנות בוקר. שניהם היו קמים באותה שעה, אלא שסבא התפנה לומר כמה פרקי תהילים, ואילו הסבתא אצה ראשית כל, לתת מזון לפרות שברפת ואחר כך, לחלוב אותן. ובעוד השעה מוקדמת וקרירה יצאה לעבוד בגן הירק. שלא כמו בימינו, שהשוק והסופרמרקט מספק את כל צרכינו הרי בלוזישט, סיפקה הגינה את הירקות, הבוסתן סיפק את הפירות בשפע כזה, שהיו מאחסנים אותם לתקופת החורף. לול העופות סיפק את הביצים, הפרות סיפקו את מוצרי החלב, כל זה הצריך טיפול ועבודה רבה, נוסף על הכנת התבשילים למשפחה גדולה כזאת. במיוחד רבתה העבודה בימי חמישי ושישי. ביום חמישי בבוקר כבר אפתה סבתא את הלחם לכל השבוע, ואת החלות והעוגיות לכבוד שבת. ביום שישי הכינה את החמין, את המעיים הממולאים ואת הפשטידה המתוקה, שהשומן נוטף ממנה ומעלה ריר בפה. מאכלי סבתא היה להם טעם גן-עדן, ועד היום הזה אני זוכרת את טעמם. מובן, שלמרות טרחתה הרבה, לא שכחה סבתא את העניים הנזקקים לצרכי שבת, והייתה שולחת להם, דרכי, קמח, ביצים, שמרים ובשר. סבא היה מקבל עבור שחיטת בקר את הראש של הבקר, והיה שפע של בשר בבית סבא, וסבתא הרשתה לעצמה לחלק חלק ממנו לנזקקים, שלא חסרו בלוזישט. לאחר שעברו שנים רבות, עדיין אני זוכרת את לילות השבת אצל סבי: השולחן מכוסה מפה צחורה, ועליו עומדים שני פמוטים מבריקים בהם דולקים נרות השבת, ובקצה השולחן מכוסות במפה צחורה קטנה חלות השבת. ובכל הבית שורר ניקיון מבריק, ואווירת שבת קודש שרויה על הכול, והנשים לבושות בגדי-שבת ממתינות לסבא עם הבנים, שצריכים לשוב מבית הכנסת, וסבא היה חוזר תמיד עם אורח לכבוד שבת, ומקדש בקולו הערב על החלות. ולאחר הסעודה בוקעות זמירות השבת מביתו, ובקיץ פותחים השכנים את חלונותיהם ומאזינים להן בהנאה גדולה. נדמה לי ששבת זו נתנה עידוד ושמחה לכל השבוע.

סבי היה חזן ידוע לא רק בלוזישט, אלא בכל הסביבה הכירו אותו, כבעל-תפילה גדול, והיו מזמינים אותו בימים נוראים לעבור לפני התיבה במקומות כמו לוצק ורובנה. לשם היה לוקח עמו את חמשת אנשי מקהלתו, שהיו מכנים אותם - משוררים. חודשיים לפני החגים היה מתחיל את החזרות עמם. אני הייתי יושבת על ברכיו ומאזינה ללחנים. וכשאחד המשוררים היה משבש את המנגינה, היה סבא אומר אלי: השמיעי את, את המנגינה של "כבקרת רועה עדרו". ואני הייתי, משמיעה את הלחן לשמחתו הרבה, כי הכרתי אותם מן החזרות המרובות שהיה חוזר עליהם. כשהיו שואלים אותו, למה הוא מעדיף להתפלל, לפעמים, במקומות גדולים יותר מלוזישט, היה עונה, שבשכר שהוא מקבל שם הוא משיא את בנותיו. דודותיי היו בחורות יפות, וכשהגיעו לפירקן נישאו לבני ישיבה תלמידי-חכמים. סבא היה פוסק: זה מתאים למלכה, זה לדבורה, וכך הלאה.

את חתניו לימד מלאכת השחיטה, לאלה שהיו בעלי קולות ערבים, הדריך אותם בחזנות, לאחר הנישואין שימשו אלה בקודש בעיירות האזור, חתנו ר' אהרון גולדברג שימש כרב ושוחט בקיברצה, הוא היה בעלה של הדודה מלכה, והיו להם שמונה ילדים. דודתי פסיה הייתה נשואה לר' אליעזר דוידובסקי, שהיה חזן ושוחט בצירטורסק. היו להם שבעה ילדים. דודה שרה הייתה נשואה לר' חיים טבצ'ניק שהיה שוחט וסוחר. להם היו חמשה ילדים והם גרו בדרזנה. דודה לאה הייתה נשואה לר' יוסף ספיבק, שהיה שוחט וחזן בלוצק. דודה בילה הייתה נשואה לר' אליהו קסלר, שהיה שוחט, מוהל וסוחר. היו להם שמונה ילדים והם גרו באנטונובקה. הדודה דבורה הייתה נשואה לר' משה, שהיה רב באוסטרוזץ. היו להם שני בנים. בת הזקונים, שיפקה הייתה נשואה לאחיינו של סבא, יצחק פירר, ששימש חזן ושוחט בלוזישט. היו להם שתי בנות. מכל הבנים של הסבא, שהיו כולם תלמידי-חכמים, התגלה בנו, חיים כיוצא-דופן: לאחר שכבר הוסמך כרב ושוחט, עזב את מלאכת-הקודש, ונסע לווילנה ללמוד בסמינר למורים. הוא שימש כמורה בבית ספר, ואחר כך, כמנהל הסמינר. מובן, שהוא גרם ל"שברון לב" לסבא, שראה בזה טרגדיה. דודי, דוד נשא בת שוחט מלוצק ושימש שם שוחט. הדוד, יעקב פירר היה שוחט בפולטבה ברוסיה הסובייטית. עד שהשלטונות אסרו עליו לעסוק בשחיטה. היו לו שני ילדים. אפשר שהם עדיין חיים ברוסיה. על הדודים מאיר וברוך, לא ידוע לי מה עלה בגורלם. אבי, משה נפטר בגיל שלושים ושתיים. אחי, מוטל היה הבכור אחרי כמה שנים נשא את מרים והיו להם שתי בנות. אחי, יצחק למד בישיבות, והיה ראש-ישיבה. אחותי, חוה הייתה נשואה וגרה בלוזישט.

אחותי, יהודית עלתה ארצה, לאחר שבא בן דודי, שאול סלעי, ולקח אותה ארצה ונשא אותה לאישה בארץ היה ביתה שופע חמימות לכל אנשי עירנו ומכיריה. היא הייתה מהפעילות הראשונות של בית ט"ל.

אני הגעתי ארצה בשנת 1938. הייתי בהכשרה של תנועת "גורדוניה" בלודז, וחכינו לסרטיפיקטים. אולם ממשלת המאנדט סגרה את שערי הארץ לפנינו, ואז החלטנו, קבוצה מגורדוניה, "השומר-הצעיר" ו"החלוץ הצעיר" לעלות בעליה בלתי-ליגאלית. עלינו על אניית-משא, שהובילה חוץ משלוש מאות החלוצים גם פרות וסוסים. ומכת העכברים הייתה ללא נשוא. המזון היה מועט ודל, והספינה תמרנה בלילות, כדי להתחמק מן האנגלים. לבסוף התקרבנו בחשכת-הלילה לחוף הרצליה, ואנשי ההגנה הורידו אותנו בסירות על החוף, משם פוזרנו בישובים: מעלה החמשה, חולדה וגבעת-עדה, ואני נשלחתי לגבעת-עדה.

שנה לפני עלייתי ארצה, התנפלו ערבים על המושבה הוותיקה, גבעת עדה ורצחו שתי נשים וגבר. המושבה ביקשה לשלוח להם חלוצים, שיעבדו בה וישמרו עליה. אני וחברי חיים היינו בתוך קבוצה של חמישים איש, שנשלחו לגבעת עדה והקימונו אז את הקבוצה בשם "קבוצת-השומרון". בשנת 1939 נישאתי לחברי, חיים בן-נון. הוא היה חלוץ מפולין. עבד ביום ושמר בלילה, כפי שהיה נהוג בימים ההם. גם אני עבדתי בשדה ובכרם. לא הרגשנו אז את הקשיים, להיפך, היינו מאושרים, כי הגשמנו את חלומנו-לעלות ארצה.

ב-1939 נולד בננו הבכור, אביהו. עוד הספקתי לשלוח את תמונתו לאמי. היא ביקשה ממני ומאחותי להעלות אותה ארצה, אולם המלחמה הארורה מנעה זאת מאתנו. כיום יש לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת. ומהם תשעה נכדים. כך שזכיתי לראות בנים ובני-בנים בארצנו היקרה. כאן אני רוצה לציין, ומבקשת לא לראות בזה יהירות, שבני, אביהו הוא קצין בכיר בחיל אויר, ונחשב לאחד ממפקדיו הבכירים ומטייסיו המוכשרים. ובימים האחרונים קיבל דרגת אלוף. הוא מביא כבוד לא רק למשפחתו, אלא לכל בני עירנו. זכות היא לנו, שנינו של ר' דניאל מלוזישט, מגן על מדינת ישראל.